החלטה בתיק ע"א 4777/04

בערעור שבכותרת נתבקשה עמדת הצדדים ביחס להליך התקיפה הראוי של החלטת הערכאה הקודמת. בבש"א 5564/04 נתבקשה, על רקע זה, ומטעמי זהירות, הארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה. אדון בהליכים אלה כסדרם.

ע"א 4777/04

1. הערעור שבכותרת הופנה כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה תובענה של המערערים. התובענה הוגשה על רקע מינויו של בורר לדון במחלוקת בין הצדדים. במהלך ישיבת הבוררות שקיים הבורר סירבו המערערים לחתום על הסכם בוררות. הבורר, מצידו, החליט על סדרי הדין בהמשך הבוררות. בתובענה, ביקשו המערערים פסק דין המצהיר כי אין לקיים את הבוררות, ועתרו לצו מניעה קבוע המורה לבורר ולמשיבים שלא לקיים את הבוררות. טענתם היתה, כי תניית בוררות בהסכמים שבין הצדדים לא התייחסה לסכסוך שהתגלע ביניהם, ועל יסוד זה נתבקש הסעד של אי קיום הבוררות. כאמור, התובענה נדחתה, ונקבע כי הליכי הבוררות שננקטו בדין יסודם.

2. המערערים הגישו ערעור בזכות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי. השאלה היא, האם עומדת למערערים זכות ערעור כנגד ההחלטה, או שמא חלה על העניין הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ט - 1968, הקובעת כי החלטות לפי חוק הבוררות נתונות לערעור ברשות בלבד. הסוגיה המרכזית המתעוררת היא האם יש לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי כהחלטה לפי חוק הבוררות, במובנה של הוראת סעיף 38 האמורה.

בפירוש הוראת סעיף 38 אימצה הפסיקה גישה מרחיבה. פסק הדין המנחה ניתן בע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד מה(1) 868, שם צוין לעניין זה כי "המטרה התחיקתית העומדת ביסוד סעיף 38 לחוק - לצמצם  את התערבות בתי המשפט בענייני בוררות - מחייבת מתן פרשנות רחבה לדיבור 'לפי  חוק  זה'...".

לאחרונה נדרש בית המשפט שוב לפירושה של ההוראה, ונפסק, ברוח דומה, כי

"סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, והן על פסקי דין בענינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר, והן על הליכים לאחר נתינתו, הכל בהתאם לענין (השווה רע"א 3326/98 בראונר נ' קטלינה שפיטל קורפוריישן, תק-על 98(2) 389, שם הושארה שאלת תחולת סעיף 38 פתוחה לגבי המצב המשפטי החל לאחר סיום הליך הבוררות)".

(דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, דינים עליון סד, 895).

על רקע דברים אלה, אין קושי לקבוע כי הוראת סעיף 38 האמורה חלה על המקרה שבפניי. במקרה זה החלו הליכי בוררות, על רקע תניית בוררות בהסדר המוסכם שבין הצדדים. מקרה מסוג זה נופל לגדר הגרעין הקשה של הוראת סעיף 38 הנ"ל, ולפיכך, נתונה החלטת בית המשפט המחוזי לערעור ברשות בלבד לבית משפט זה. אכן, בפרשת רפאלי נטה בית המשפט לדעה שדיון בסמכות הבורר, גם בשלב קודם תחילתה של הבוררות, נופל לגדר סעיף 38 הנ"ל. מקל וחומר כי המקרה שבפניי נופל אף הוא לגדרה של הוראה זו. פסק הדין בפרשת גרוס הנזכרת לעיל סמך עצמו על עוצמת הזיקה שבין ההליך לבין הליכי בוררות. גם על פי מבחן זה, נראה לי כי ההליך שבפניי נופל לגדרי הוראת סעיף 38 הנ"ל.

אשר לטענת המערערים, כי ההליך נשוא הערעור שבכותרת ניזום לצורך תכלית של ריכוז הליכים בין הצדדים בערכאה אחת, הרי שאין בטענה זו כדי להעלות או להוריד מן הקביעה הברורה שבסעיף 38 הנ"ל, או מתכליתה. הרציונל של הוראה זו חל גם במקרה זה, ואינו נחלש בשל טענת המערערים בדבר הצורך האמור בריכוז הליכים.

המסקנה היא, כי בנסיבות המקרה שבפניי, חלה הוראת סעיף 38 הנ"ל, ולכן היה מקום להגיש בקשת רשות לערער כנגד פסק דינה של הערכאה הקודמת. לפיכך, דין הערעור שבכותרת להימחק.

הארכת מועד

3. השיקולים הנוגעים להארכת המועד במקרה זה אינם עשויים מיקשה אחת. מצד אחד, הטעות של המערערים, אשר בגינה הוגש ערעור בזכות במקום בקשת רשות לערער, אינה טעות סבירה בנסיבות העניין. אין מדובר בהליך שיש לגביו ספק ממשי בדבר אופן התקיפה הנכון של החלטת הערכאה הקודמת. הוראת סעיף 38 הנ"ל, והפירוש שניתן לה, הם בבחינת דין מושרש וברור, אשר אינו נגוע, בנסיבות עניין זה, באי בהירות היכולה להצדיק את הטעות האמורה.

מצד שני, נראה כי המשיבים לא גיבשו ציפייה או הסתמכות ראויים להגנה לכך שלא יוטרדו בהליך ערעורי בעקבות מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור שבכותרת הוגש ביום 20.5.04. החלטת הערכאה הקודמת ניתנה ביום 13.4.04, בהעדר הצדדים. אין מי מן המשיבים טוען, כי הערעור הוגש במועד הנופל מחוץ לתקופה הקבועה בדין להגשת בקשת רשות לערער כנגד החלטת בית המשפט המחוזי. יוצא, כי המשיבים הועמדו, מבעוד מועד, על כוונת המערערים לתקוף את ההחלטה האמורה. במצב זה, אין הם יכולים להישמע בטענה כי גיבשו ציפייה ראויה להגנה לכך שלא יוטרדו בהליך ערעורי בעניין זה.

במצב דברים זה, יש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער. הגישה הנוהגת לעניין זה סוכמה ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32, שם נקבע כי

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו".

תרגום של עקרונות אלה לנסיבות העניין שבפניי מעלה, כי בהעדר פגיעה של ממש במשיבים, יש מקום להאריך את המועד כמבוקש. עם זאת, טעותם של המערערים היא שגרמה להליך זה, ועל כן מן הראוי להתנות קבלת בקשת רשות לערער מצידם בתשלום הוצאות למשיבים.

התוצאה

נוכח האמור לעיל, אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. המערערים יוכלו להגיש בקשת רשות לערער כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, עד ליום 11.7.04. קבלת בקשת הרשות לערער לרישום מותנית בהמצאת אישור על תשלום הוצאות למשיב 1 ולמשיב 2 בסך של 1,500 ש"ח לכל משיב. לסכום זה יש לצרף מע"מ כדין. החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה.